הקרקע היא משאב, והזמן שבו היא בשימוש הוא בעל "תג מחיר". אם נמשיל את המקרקעין למונית, הרי שדמי השימוש הם המונה שדופק מרגע העלייה לנסיעה (תפיסת החזקה). גם אם לא נחתם חוזה שכירות רשמי, עקרון הצדק הכלכלי קובע כי לא ניתן ליהנות מנכס של אחר מבלי לשלם עליו. חוות הדעת השמאית פועלת כמחשב כלכלי המבודד את שווי ההנאה שהופקה מהקרקע, ומבטיחה שבעל הקרקע יקבל את דמי השימוש הראויים, המשקפים נאמנה את שווי השוק.

המסגרת הנורמטיבית לחיוב בדמי שימוש נשענת, בין היתר, על שני אדנים מרכזיים. הראשון הוא חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979; סעיף 1(א) לחוק קובע את חובת ההשבה של מי שקיבל "נכס, שירות או טובת הנאה אחרת" שבאו לו מאדם אחר ללא זכות כדין. במקרים מסויימים המונח "דמי שימוש ראויים" נגזר מעיקרון זה ומטרתו למנוע מצב שבו המשתמש מתעשר על חשבון בעל המקרקעין.

האדן השני הוא פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובפרט סעיף 29 העוסק ב"הסגת גבול במקרקעין", המהווה עילה נזיקית המזכה בפיצוי בגין שלילת החזקה. בנוסף, בבתים משותפים או במקרקעין במושע, אנו נסמכים על סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, המחייב שותף המשתמש במקרקעין משותפים לשלם ליתר השותפים שכר ראוי בעד השימוש.

מקרה בוחן: חברה קבלנית עשתה שימוש בשטח קרקע פרטי גובל לצורך אחסון ציוד מכני כבד והקמת משרדי מכירות למשך שנתיים וזאת ללא הסכם מול בעלי הקרקע. בעלי הקרקע הגישו תביעה לדמי שימוש ראויים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. חוות דעת שמאית מפורטת ניתחה את שווי השוק של הקרקע לייעוד הקיים, ובחנה את ה"תועלת הכלכלית" שהפיקה החברה מהשימוש (חיסכון בעלויות שכירות באתר חלופי). התחשיב המנומק, שכלל הצלבה של דמי שימוש לקרקע פנויה בסביבה וריביות פיגורים כחוק, הוביל לפסיקת פיצוי כספי לבעלי הקרקע.

יצירת קשר לשיחת ייעוץ